תנ"ך על הפרק - במדבר כד - גור אריה

תנ"ך על הפרק

במדבר כד

141 / 929
היום

הפרק

בלעם מברך את ישראל פעם נוספת ומנבא על ישראל והאומות

וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהוָ֔ה כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם׃יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ׃אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ׃כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים׃וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ יְהוָ֖ה מִכָּבֽוֹד׃וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר׃אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֮ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֙עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃אֶרְאֶ֙נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֙בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל־בְּנֵי־שֵֽׁת׃וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל׃וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר׃וַיַּרְא֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃וַיַּרְא֙ אֶת־הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ׃כִּ֥י אִם־יִהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד־מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל׃וְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ־עֵ֑בֶר וְגַם־ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃וַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם־בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

להכניס בהם עין הרע. דאם לא כן, למה נשא עיניו בפעם הזאת יותר ממה שלא עשה זה מקודם (כ"ה ברא"ם):ג' מדותיו. עין רעה - מדכתיב "וישא בלעם את עיניו". רוח גבוהה - שאמר "מאן ה' לתתי להלוך עמכם" (לעיל כב, יג), 'אלא עם שרים חשובים' (רש"י שם). ונפש רחבה - שהיה חומד ממון הרבה, דכתיב (לעיל כב, יח) "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב" (רש"י שם) :ומדרש אגדה וכו'. אבל אצל בלק (לעיל כג, יח) לא כתב המדרש הזה (תנחומא כאן יג), או משום שרצה לכתוב על בלעם ועל בלק ביחד. או משום דלא מוכח מדרש זה, דאפשר שוי"ו יתירה, כמו "למעינו מים" (תהלים קיד, יח) שהוי"ו יתור (רש"י כאן). אבל השתא דכתיב גם כן בבלעם ואצל בלק בנו בעור, אין לומר כך, דכיון דהוי"ו מיותר בשניהם:כמו שישתום ויסתום ויגוב. פירוש, הניח חבית יין ברשות הרבים, והלך לדרכו, ושהה עד שיפתח החבית, וחוזר וסותם אותו בטיט, וייבש עד שהוא כמו בראשונה, אז היין אסור, שמא פתחו הגוי, ואסור משום מגע גוי (ע"ז סט. ) :לפי שהיה ערל ומאוס. שהרי גם באברהם קודם שנימול לא היה בו כח לעמוד (רש"י בראשית יז, ג), ומשנימול היה הנבואה עליו מעומד. רש"י כתב הטעם מפני שהיה ערל ומאוס. ונראה לי שהוא ענין פנימי, כי קודם שנימול אברהם לא היה לו הברית, שהוא מקשר שני דברים יחד, ומפני זה היה רוח הקודש מפיל את האדם. וכשהיה נימול, והיה עמו הברית, יש לו שלום ואהבת ה' ואחוה, והיה יכול לעמוד. והבן זה:וכשהפך המקום את פיו כו'. פירוש, בקש לומר לא יהיה להם בתי כנסיות, אמר "מה טובו אהליך יעקב". לא תשרה שכינתך עליהם - אמר "משכנותיך ישראל". ומה שרצה לקלל אותם בקללות אלו, שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, כדי להפריד חס ושלום השכינה מישראל. כי כל זמן שיש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - השכינה בישראל, כדאמרינן כל זמן שישראל מתפללין השכינה ביניהם. וכן בתי מדרשות גם כן, מיום שחרב בית המקדש אין להקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה (ברכות ח. ) , ואמרינן (אבות פ"ג מ"ב) שנים שיושבים ועוסקים בתורה שכינה ביניהם. וכל כוונת בלעם חס ושלום להפריד שכינה מישראל, והפך הקדוש ברוך הוא וברכם "מה טובו אוהליך יעקב ומשכנותיך ישראל":
‎עוד, מפני שנאמר (בראשית כז, כב) "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", שכל זמן שהקול קול יעקב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות - אין שונאיהם נזקקין לישראל, ולא יוכלו להרע להם (ב"ר סה, כ) , אבל אם [אין] הוא הקול קול יעקב, אז הידים ידי עשו שולטין בהם, לכך היה רוצה לקלל אותם בזה דווקא:
בתוקף רום שלו יאכל הגוים שהם צריו. פירוש, שהכתוב מחובר "כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו". שאין לפרש מילתא באפי נפשיה "כתועפות ראם", שכוחו של הקדוש ברוך הוא כתועפות ראם לו, זה הדבר אמר למעלה (כג, כב) "כתועפות ראם לו" (רש"י שם), ואם כן למה חזר וכתב פה "כתועפות ראם לו". אלא לומר לך שהקדוש ברוך הוא בתקפו ובגבורתו הגדולה, שהוא תועפות ראם, "יאכל גוים צריו":אונקלוס תרגם כו'. רש"י דחק התרגום לפרש "וחציו ימחץ" על חלוקת ארצם. ולפי דעתי כי אונקלוס פירש כך הכתוב; "יאכל גוים צריו", כמו שתרגם 'יכלון בני ישראל נכסי עממיא'. "ועצמותיהם יגרם", כי העצם עיקר שעומד עליו האדם, והוא רמז על המלכים. ולכך תרגם 'ובביזת מלכיהון יתפנקון'. ולשון "יגרם" פירושו שבירה, כמו שפירש רש"י ז"ל. "וחציו ימחץ" רוצה לומר חץ של ישראל ימחץ הצרים. ומפני שהחץ הוא נכנס תוך האדם בכח יותר, נאמר זה לתוספת, שכל כך תהיה גבורה שלהם, עד שירשו את ארצם. ותמיד הגבורה הגדולה נאמר בלשון קשת וחץ, לפי שצריך לזה גבורה יתירה. ולכך מפרש אותו אונקלוס על שירשו את ארצם, שהוא דבר אחרון; שיהרגו אותם, וירשו את ארצם:
‎ועוד, דכתיב "יאכל גוים צריו", דהיינו לשון אכילה, נאמר על שיאכל נכסיו. וכן "ועצמותיהם יגרם", שדרך לאכול את העצם, שהרי דימה אותו לארי ולביא. אבל "וחציו ימחץ", שלא נאמר רק שיהרוג אותם, נאמר זה על ירושת ארצם. ולא שייך בזה אכילה, כי הנחלה עומדת לעולם. לכך תרגם 'יכלון בני ישראל נכסי עממיא ובביזת מלכיהון יתפנקון', אמר 'יתפנקון' אצל מלכות, שיש להם תפנוקי מלכים, אבל "וחציו ימחץ" אינו נאמר רק שיהרגו אותם וירשו ארצם:
איעצך מה לך לעשות. רצה לומר, שאין לפרש שהכתוב מחובר למה שאחריו "איעצך מה יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים", דעל זה לא יפול עצה, כי איך יתיעץ לו מה יעשה העם באחרית הימים, אלא פירוש "איעצך" מה שתעשה, ו"אשר יעשה העם הזה" מלתא בפני עצמו, והוא מקרא קצר, כאילו כתב 'איעצך להכשילם':והתרגום מפרש קצור המקרא. שהרי התרגום הוסיף 'אחוה לך מה דיעבד וכו'', רצה לומר במה שאמר 'ואחוה לך' היינו סיפא דקרא (אונקלוס פסוק יז) 'ויקטול רברבי מואב', ועל זה קאי 'ואחוה לך':רואה אני שבחו כו'. פירוש, כי אין "אראנו" שהוא רואה את העם, דאיך אמר "ולא עתה", שהרי גם כן עתה היה רואה אותם (פסוק ב), אלא רואה אני גדולתם, ולא עתה:והיה ירושה שעיר לאויביו ישראל וכו'. כי אין לפרש "והיה ירושה שעיר" שהם אויביו של ישראל, דאם כן לא יהיה נזכר למי יהיו ירושה. ועכשו שפירש הכתוב "והיה שעיר ירושה" 'לאויביו', נזכר למי יהיו ירושה (כ"ה ברא"ם):נסתכל בפורענות עמלק. לא ראיה חושית, דלא ראה אותם עתה בעין, אלא נסתכל בפורענות, שלהם שהוא ראית הלב. ומה שפירש 'נסתכל בפורענות', ולא פירש שראה פורענות שלהם, כמו "אראנו ולא עתה" (פסוק יז) שראה בגדולתן של ישראל (רש"י שם), מפני כי רצה לומר שהיה מתבונן בפורענות של עמלק מה גרם זה, ואמר שזה גרם שהיו ראשית גוים שבאו עליהם, ולפיכך "ואחריתו עדי אובד". ושייך בענין זה הסתכלות, ולכך אמר 'נסתכל':הוא קדם את כולם. לא שהוא ראשית לכל האומות, שהרי עמלק נולד מעשו (בראשית לו, יב), וכמה אומות היו לפניו:ואחריתו ליאבד בידם. כי אין פירוש "עדי אובד" מעצמו, דאם כן מה ענינו אל "ראשית גוים עמלק", אלא פירושו "ואחריתו עדי אובד" במלחמה עם ישראל. ומפני שאין הדבר כל כך פשוט, הביא ראיה ממקרא (דברים כה, יט) "תמחה את זכר עמלק", שפירושו על ידי מלחמה (רש"י שם):תמה אני היכן זכית לכך. פירוש, שהוא לשון תמיה, מפני כי כתוב "איתן מושבך" לנוכח, והוי ליה למכתב 'איתן מושבו', ומדכתיב לשון נוכח, פירוש דהוא לשון תמיה "איתן מושבך", ומהיכן זכית לכך, שהרי נמי היית בעצה. ומפני שהוא לשון תמיה כתב לשון נוכח, לפי שכאשר מתמיה הוא מתמיה לנוכח, כאילו שואל את הנוכח למה זה ועל מה זה, וישיב תשובה עליו, ולפיכך הוא לנוכח:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך